תהיות

מהפוסטים הקודמים שכתבתי עולה תמונה שלי מדלגת בכפר ורודפת אחרי פרפרים. זה לא כל כך רחוק מהמציאות, אבל למציאות יש גם צדדים אחרים, פחות ורודים. האחרונים נובעים בעיקר מפער ציפיות או אולי נכון יותר לומר פער בין מציאות לדמיון שנובע בעיקר מכך שצריך להיות בשטח כדי להבין את הדברים.
בזמן שדמיינתי בעיני רוחי את תקופת ההתנדבות הזו, חשבתי שאגיע לכפר עני, בו כל עזרה שלי תהיה נחוצה ותתקבל ברצון. יכול להיות שאתם מבקרים אותי עכשיו על כך שזו חשיבה פטרונית ובמובנים רבים אגואיסטית ואולי זה נכון, למרות שמעולם לא הסתרתי את העובדה שלהתנדבות שלי יש מניעים אגואיסטיים (כמו לכל התנדבות בעצם). בפועל, צ'י פאט הוא לא הכפר העני ביותר שניתן למצוא בקמבודיה או בכל מדינה מתפתחת אחרת. נמצאים בכפר ארגונים שונים שתורמים לו וארגונים אחרים תרמו לו בעבר. קמבודיה בכלל היא מדינה שיושבים בה ארגונים לא ממשלתיים רבים ונדמה שהמקומיים התרגלו לקבלת עזרה כספית או ארגונית בלי לעשות בעצמם. אנחנו מנסים לעשות את זה אחרת.
בגלל כל המתואר למעלה, אני מוצאת את עצמי בימים האחרונים עושה מסעות שיווק לפעילויות של המשלחת. אפילו אל הפעילויות שנראות טריוויאליות מבחינת היענות משום שהמקומיים מודעים לערכן עבורם, כמו שיעורי האנגלית, הילדים לא תמיד מגיעים. קשה לברר למה, הסיבות יכולות לנוע מחופשת חגים ועד נחיצותם בעזרה בקטיף. או אולי הם פשוט לא רוצים, אולי הם מסתפקים בשיעורים האחרים שיש להם (למרות שפחות סביר להניח).
פעילויות לשכבות המבוגרות בבית הקהילה, אותן אף יותר קשה לקיים עקב חוסר היענות של המבוגרים. זה כמובן כבר מובן יותר, ועדיין.. אני מרגישה את עצמי כמדריכה בתנועת נוער שעוברת מבי"ס לבי"ס על מנת לרתום את הנוער להגיע לפעילויות. לא כך דמיינתי לי.
בימים מעין אלה ההרגשה שבכל רגע נתון מטפס עליי חרק או שאין אפשרות אמיתית שאני אהיה נקייה כל עוד אני כאן, היא קשה יותר ומעוררת שאלות לגבי הנחיצות שלנו כאן בצורה שבה אנחנו פועלים, מתוך שיתוף של הקהילה.

הדברים הנ"ל נכתבו אתמול והיום ההרגשה שלי אחרת. דברים קטנים כל כך שיפרו לי את מצב הרוח: שיעור מוצלח עם קבוצת המבוגרים וילד מכיתה ח' שהסכים ל"עסקה" שהצעתי לו לפיה אני אלמד אותו שיעורים פרטיים באנגלית ובמחשבים והוא בתמורה יעביר איתנו מידי שבוע את אחת הפעילויות לכיתות הנמוכות בבית הקהילה מתוך כוונה להעביר את הפעילויות וארגונן לידי המקומיים על מנת שיימשכו גם לאחר שנעזוב.
רגעים קטנים של שמחה וסיפוק שהופכים את השהות פה לשווה את זה.
ההתמודדות עם פער הציפיות שתיארתי למעלה והשאלות לגבי נחיצות העבודה שלנו פה בעינן עומדות. האם הפורמט של תרומה בשיתוף עם הקהילה מתאים למקום הזה, או שהם מעדיפים שנתרום להם כסף ונעזוב. ברור לי שהדרך האחרונה אינה נכונה, אבל יכול להיות שלהם זה עדיין אינו ברור והם צריכים לעבור עוד תהליך שלא ניתן לזרז אותו או לכפות אותו. אין לי תשובות, אבל אני רק יכולה להגיד שאנחנו מנסים לשנות, וזה הרבה. אם זה יעבוד, זו תהיה תחושת סיפוק אדירה.

תפילת יום הולדת

מכל הדרכים בעולם לחגוג יום הולדת, מצאתי לי דרך שונה.
למי שעדיין לא מכיר אותי, אני אתן רקע לנושא: אני עושה עניין מיום ההולדת שלי. אני תמיד מאוד רגישה ביום הזה (וגם קצת בתקופה שלפניו). אם משהו לא מסתדר או מישהו אומר מילה לא במקום אני לוקחת את זה קשה (קצת בלי פרופורציה...מודה). דבר נוסף הוא שכבר חגגתי בעבר ימי הולדת בחו"ל במסגרת טיולים שונים, וזה תמיד היה נעים וחוויה חדשה, אבל מה שחוויתי ביום ההולדת הזה לא דומה לאף חוויה קודמת.
היום נפתח בפעילות בית קהילה עם נטע. אולי אתם מדמיינים בעיני רוחכם את בית הקהילה כמבנה הדומה למתנ"ס שכונתי, אך למעשה מדובר בצריף שחובר לו יחדיו לביתו של אחד מאנשי הכפר ובו חומרי יצירה וספרים (אחת ליום משנה בית הקהילה פניו ועובר לתפקד כספרייה), משהו מאוד בסיסי. וכשיורד גשם (כמו שקורה לרוב בימים האחרונים) לא ממש אפשר להעביר שם פעילות. עקרונית, היינו אמורות להדריך את ילדי כיתות ד'-ה', אבל הגיעו ילדים מאוד קטנים ומצאתי את עצמי משחקת כדורגל בבוץ, מציירת פרחים ומשחקת "קווה קווה דה לה אומה". או כמו שמור כתבה לי(ובצדק): "מי את ומה עשית לליהי?".
חזרנו מטונפות לבית למקלחת קצרה (ולאכול, אני כל כך שמנה) ומשם דיוושתי על אופניי לכיוון כיתות ח'. רק כדי שתהיה לכם תמונה כללית, בכיתה ח' ישנם תלמידים מגיל 14 עד 19 (וזה ממש לא חריג מבחינתם). שוחחתי איתם על החיות והצבעים האהובים עליהם וכששמתי פעמיי בחזרה החל לרדת גשם זלעפות. דיוושתי בין השלוליות, הבוץ והחרא של הפרות, נרטבת עד אחרון בגדיי התחתונים.
לאחר ייבוש קצר בבית יצאתי ללמד את קבוצת ח' השניה, כמובן שאחראי המפתח הכיתתי (כן, יש תפקיד כזה) לא הגיע, אז שיחקנו בחוץ משחקי מילים. עם כדור כמובן (משחקי כדור הופכים להיות מוטיב מרכזי בחיי). על השאלה למה האחראי וכל מיני ילדים אחרים לא הגיעו לשיעור לא הצלחתי לקבל תשובה ברורה, גם לא בימים שלאחר מכן. בעיקר מכיוון שרוב הזמן הם לא לומדים כי הם עסוקים - הם הולכים לשחות במפל.
אחה"צ לימדתי את הקבוצה הבוגרת וגיליתי שאין להם מושג באנגלית ושאני חייבת מתורגמן איתי בשיעורים. אני חושבת שחזרתי על ההגייה של המילה "שש" באנגלית כ-127 פעמים ועדיין ישנם תלמידים שלא עלה בידי ללמד כיצד להגות אותה נכון. ושלא תבינו לא נכון, אני נהנית מכל רגע.
בערב, אולי לא תאמינו, עשינו על האש אצל דני ורותי. ואפילו אפו לי עוגה בהפתעה, עם נרות ורוב טכס.

אז יש לי היום יום הולדת. צ'י פאט, כבר אחרי שלוש. ואצלי זה כבר קצת אחרי שלושים. ואני לא מצפה ולא מתפללת שהוא יזכור ולא רגישה כמו בדרך כלל (או אולי יותר רגישה מאי פעם). אני פשוט שמחה על יום ההולדת הזה שזכיתי לו. שאתמול כמעט שכחתי שהוא מתקיים היום ובכל זאת קיבלתי את החגיגה הכי אמיתית שלי.

אני מאחלת לעצמי לזכור את ההרגשה הזאת: של לשחק בבוץ, של להירטב בגשם, של חיוך של ילד שלמד מילה חדשה..

(אמנם הבטחתי בלי פלצנות ובלי חיבוק עצים, אבל זה קצת ככה עכשיו וחוצמזה, יש לי יום הולדת, מותר לי).

איזו מן שלווה

שישי בצ'י פט.
חיים בקומונה. אם הייתם שואלים אותי לפני שלושה חודשים לא הייתי מאמינה שאמצא את עצמי בסיטואציה כזאת.
נופר עכשיו מציירת על אחד הקירות וזה גורם לי להרהורים נוגים על הקומונה של צליל שביקרתי בה פעם אחת. אני זוכרת שתהיתי לעצמי למה לעזאזל אנשים עושים את זה לעצמם - חיים ביחד, מציירים ביחד, מחליטים הכל ביחד. והנה אני מוצאת את עצמי עושה את זה ואפילו מוצאת שזה משעשע. אני מניחה שהעובדה שמדובר בשלושה חודשים מקלה על העניין.

חם. אני לא יכולה להתחיל לתאר כמה חם. נגיד, תל אביב בקיץ זה כלום לעומת זה. ואין מזגן! פשוט אין. לא בנק ממוזג להשיב בו את צלם האנוש. לא קניון. כלום. ואני מסתובבת לי שוחה בזיעה (סליחה על התיאור הגרפי) וזה לא מפריע לי באמת (עדיין). כנראה העובדה שאני מסתובבת כל היום במכנסי דייגים עוזרת.

עוד לא התחלנו לעשות כלום, למרות שרשימת הפרוייקטים ארוכה. בטח עוד כמה ימים אני אתגעגע לחוסר המעש הזה. היום בישלנו ארוחת ערב ל-14 אנשים וזה היה האתגר הראשון להתמודד איתו. שלא תהיה לכם טעות.. לא התנדבנו לבשל.. לשמחתי, לא אני ולא האחרים תופסים את תפקיד "המתנדב הקלאסי" שחושב שהעולם הוא מקום טוב באמת. אנחנו יותר ציניים מזה. ועדיין, מציירים על קירות. אני מפתחת פה סובלנות (מעניין מתי זה יעבור).

5 דקות אחרי שכתבתי שחם התחיל פה גשם זלעפות. תוך רגע השמיים נהיו אפורים והעצים מתנועעים ברוח החזקה. הילדים רצים לתוך ענני האבקנים. מתי ראיתי כזה דבר בפעם האחרונה?

קצת קשה לי לתאר איך אני מרגישה כרגע, כי אני קצת כאן וקצת לא כאן. אבא שלי סיכם את העניין לאחר שחקר אותי לגבי המקום: "אז אין מה לדאוג לך. את בקייטנה". בינתיים זה ככה. יכול להיות שבשבוע הבא זה יישמע קצת אחרת.
אה, אבא שלי גם אמר: "טוב לשמוע שאת שוב מחייכת".

צ'י פט

אתמול הגענו לצ'י-פט, אחרי שלושה ימים בבנגקוק ונסיעה של 12 שעות שכללה אוטובוס, ואן, מכונית פרטית (אליה נדחסו 6 אנשים + 18 תיקים) וסירה.
מקסים פה. הכפר בנוי משני צידיו של רחוב אחד (טוב,נו, לא באמת רחוב). הבתים מרוחקים זה מזה והם בנויים עץ על גבי עמודים (מעץ) והכל טובל בירוק. שקט ויפה. היום התרחצנו בבריכה טבעית מקסימה כאן. אפילו האוכל טעים.
האנשים חייכנים, לא מבינים מילה אנגלית, למעט ילדי הכפר שכל פעם שאנחנו עוברים לידם צועקים לנו שלום ומה שלומנו. פה בד"כ מסתיימת השיחה.
ביום שני אנחנו מתחילים ללמד אנגלית. אני אלמד את כיתה ח' וקבוצת מבוגרים שעובדים פה בפרוייקט הייעור מחדש. חוץ מזה יש עוד המון פרוייקטים.
הכל פה כל כך שונה.

הדינמיקה בקבוצה מעניינת, אבל על כך בפעם אחרת (פשוט יש תור לאינטרנט).
אני מקווה שנעשה פה דברים משמעותיים.
נדמה לי שיש פה את השקט שחיפשתי.

אז זהו, אני באמת נוסעת? חזרתי עכשיו ממסיבת פרידה ויום הולדת שלי (הרשיתי לעצמי להקדים אותו קצת השנה :)) ופתאום אני מבינה שעוד שלושה ימים אני כבר לא כאן, שהגיע הזמן לכתיבת הבלוג שהכרזתי שאכתוב ושגם יש אנשים שבאמת מתכוונים לקרוא אותו. פתאום מלחיצה אותי קצת משימת הכתיבה הזאת...

אני שולפת את עצמי מהחיים ומתחילה מסע אל תוך עצמי. מסע שתחילתו נגיעה בחיים של אחרים. מתוך רצון אמיתי לעשות שינוי, אבל לא פחות מכך מתוך רצון להחזיר לעצמי את החוויה הראשונית של לקפוץ לתוך שלוליות, של שחרור אמיתי משיעבודים.

אני עושה זאת דרך אנשים זרים לי, שהתרבות שלהם שונה משלי בכל כך הרבה מובנים. קמבודיה. יער גשם. צ'י-פאט. זה הזמן הקמבודי שלי.

ההחלטה ליסוע לא הייתה פשוטה, למרות שפתאום היא נראית לי כמעט מתבקשת. אפשר קלישאה? (מבטיחה שלא יהיו הרבה, למרות שכשמדובר בהתנדבות קשה להבטיח כזה דבר) נפתח לי חלון או דלת לעולם אחר, לשדה פתוח לחרוש בו את התלם שלי ללכת בו (אישה חכמה אמרה לי).

ובכל זאת, ואולי דווקא בגלל הציפייה הגדולה אני חוששת. מלהיות חלק מקבוצה (אדם פרטי שכמוני, ששומר כל כך בקנאות על האני שלו), מלחזור לדפוסים המוכרים שלי, מלהתגעגע..

אני חושבת על הנסיעה של אחרי צבא. טסתי לתקופה לא ידועה ואחרי חמש דקות של דמעות פרידה בשדה המשכתי לחצי שנה של תענוג עד ששבעתי מהחיים על מוצ'ילה. היום מדובר עדיין באותה מוצ'ילה, אבל אני אחרת. כאילו יש יותר מה לאבד. כאילו הקשר למקום חזק יותר.

יודעת שאתגעגע לחיים שלי פה, לאנשים המדהימים שממלאים אותם ולעיר הזאת.

אז בימים האחרונים אני עושה מסע פרידה קטן, מתבוננת בעיר מזווית קצת אחרת (באמת חצבי בנייניה מבשרים:)). אומרת לעצמי שארבעה חודשים זה כלום זמן ועדיין נפרדת.

ועכשיו אמצע הלילה, וניירות מתנה מרשרשים ומילים נפלאות מפוזרים בכל הדירה הארוזה שלי.

מבטיחה לעדכן בכל הדברים הקטנים והגדולים שיהפכו להיות חלק מהחיים שלי.

השלמות תוכלו לקרוא בבלוג הרשמי של המשלחת http://www.chi-phat.blogspot.com/