בלי ציניות

אני כמעט חודשיים פה ודי מדהימה אותי המחשבה על איך הכפר הזה נהיה כל עולמי. היום שלי סובב סביב לו"ז לימודים ופעילות צפוף, ואם כבר יוצא לי לחשוב - המחשבות שלי עוסקות כמעט אך ורק ברציונאל של פרוייקט ההתנדבות, מטרותיו, השאלות שהוא מעלה מבחינת נכונות, הומניטריה וגם שאלות חברתיות כאלה ואחרות לגבי הכפר ולגבינו בתור קבוצה.
לפעמים מתגנבת לי מחשבה על מה יקרה כשאחזור. על עבודה, על אהבה. אני אפילו לא יודעת איך להתחיל להתמודד עם המחשבות האלה, זה נראה כל כך רחוק מהמקום שאני נמצאת בו עכשיו (וכמובן שזה גם מפחיד לחשוב על זה). אבל עם כל המרחק הזה והחיים כאן, שהם כל כך אחרים מהחיים שלי בארץ, אני מרגישה שאני לומדת פה דברים שהם מאוד רלוונטיים לחיים התל אביביים שלי (בהתחלה כתבתי "לחיים האמיתיים שלי", אבל החיים האמיתיים שלי הם כאן ברגע זה).
אני לומדת פה סבלנות – לתהליך, לאמונה בתהליך. לומדת להתמודד עם אכזבות ועם קשיים ולכך שהסיפוקים רחוקים מלהיות מיידיים כשמדובר בעבודה עם אנשים. שיכול להיות שתעבור תקופה ארוכה ולעיתים קרובות מתסכלת בה לא קורה דבר, אבל כשהדברים, ולו הקטנים ביותר, מתרחשים, אין סיפוק גדול מזה. אני גם לומדת שנורא קל להתפלש בקשיי היום יום ולשכוח את התמונה הגדולה. קל לעזוב באמצע כי באמת שיש מספיק סיבות, החל מתנאי מחיה לא נוחים וכלה באכזבות כשנדמה ששום דבר לא זז (ןפעמים רבות זה לא רק נדמה). אני מנסה לסגל לעצמי את היכולת להתעלות מעל זה ולראות את המשך הדרך. אני פתאום מבינה את החולמים ותופשת שעד עכשיו לא נמניתי עליהם. ואני רוצה.
אני יודעת שבגלל ההתנתקות הזאת שלי מהחיים המוכרים ותנאי המעבדה שאני חיה בתוכם כאן הדברים נראים פשוטים יותר, והם באמת כאלה. זה תמיד יותר פשוט בתפאורה של קוקוסים ובעולם שהוא פחות מהיר וחומרני, אבל אותם תנאי מעבדה בדיוק מסייעים לי לזקק את התחושות. ברור לי לגמרי שבתנאי מדינת ישראל בואך תל אביב הדברים יהיו הרבה יותר מסובכים ויהיה לי קשה מאוד ליישם את התובנות האלה שאני לומדת אבל אני מקווה לנסות לזכור אותן.
לאחרונה, גם כאן וגם בבלוג הרשמי של המשלחת, נכתבים לי פוסטים בלי ציניות. אני מודה שאני עוד מחפשת אותה לפעמים, כאילו בלעדיה אני לא אני, כאילו חסר משהו שיגן עלי.. אחרי הכל, הציניות משמשת אותי כחומת הגנה די טובה רוב הזמן וזה חדש לי לאבד אותה, כמו להיפרד מחברה ותיקה אחרי שנים ארוכות, גם אם זה לתקופה קצרה. אז כן, קצת איבדתי אותה כאן בין עצי הקוקוס, וגם בזה יש משהו חיובי.

אינטנסיביות

פעם, בעצם לא כל כך מזמן, אמר לי מישהו שהוא לא רוצה להיות אינטנסיבי אבל הוא לא יודע איך. ואני לא כל כך הבנתי על מה הוא מדבר, כי בשלב שבו נערכה השיחה בינינו כל קשר בינינו לבין אינטנסיביות היה מקרי בהחלט. בינתיים האיש ההוא נעלם, ואני נותרתי עם שאלת האינטנסיביות פתוחה.
עכשיו אני יכולה להגיד שאני לומדת אינטנסיביות מהי. כבר הזכרתי את האנשים שחיים איתי, בעיקר בהקשר של ההתמודדות שלי עם חיים בקבוצה, אבל דיברתי על זה בצורה די שטחית. הם צעירים בגילם ואין להם הרבה ניסיון חיים וזה מורגש. בעיקר כשאני רוצה לדבר על משהו אישי שהם פשוט עדיין לא חוו ולכן לא יכולים להתייחס אליו. אבל הם מי שסובבים אותי 24 שעות, לטוב ולרע. הם יודעים עלי הכל בצורה היומיומית ביותר – מתי כואבת לי הבטן, מתי אני עצובה, מהורהרת ומתי אני שמחה. וכשאני שמחה, אין מאושרות מהן (כן, לשון נקבה - אמנם יש לנו בן אחד בקבוצה, אבל אני אגיד בשקט שהוא לא באמת מורגש). הן תמיד, אבל תמיד, מציעות לי מילת עידוד או עזרה כשאני צריכה. הבנות – שני, נופר, נטע וגיל - הן חבורה עליזה ורועשת. הרבה פעמים אני לא מוצאת את עצמי בשיחות שלהן או בשירי השטות, אבל זה לא מפריע להן וגם לי. הן מקבלות אותי כמו שאני ולהיפך.
לפעמים, אבל לא לעיתים קרובות, אני פשוט לא יכולה לשמוע יותר את ההמולה הזאת ואז אני מחפשת לעצמי מקום שקט, אבל יש פעמים שאין כל כך לאן לברוח (במיוחד בלילה... כי הכפר חשוך לחלוטין). אני שמחה שזה לא קורה הרבה.
חשבתי על זה שזו בעצם הפעם הראשונה שאני מבינה מה זה לחיות בקיבוץ. מקום קטן, בשכבת הגיל שלך יש 6 אנשים ואם אתה לא מסתדר איתם...חבל, כי אין מישהו אחר. יש פה קיבוצניקים שמאשרים שלפעמים זו ההרגשה בקיבוץ. בכלל אני לומדת פה הרבה על קיבוצים.
בגדול אפשר להגיד שהחשש הגדול ביותר שהיה לי לקראת התקופה הזאת – החיים בקבוצה – התבדה. אני כנראה לא אבחר בצורת החיים הזאת בשבילי אבל פה אני בהחלט חיה איתה בשלום ואפילו נהנית ממנה (פולניה). אני מסתכלת על הבנות האלה, יש בהן כל כך הרבה תום וילדותיות וזה מקסים. אני מנסה ללמוד מהן כי נדמה לי שגם כשהייתי בגילן לא הייתי כזאת. אני בנויה אחרת. מה שכן, וכבר רמזתי על כך קודם, הן כל כך שמחות לראות אותי מתפרצת בהתקף אושר כאילו מדובר בהן עצמן. אח"כ הן מזכירות את זה בתור אירועים מכוננים בחיי הקבוצה. אני עד כדי כך לא מראה פרצי שמחה? כנראה שלא..
לעומת זאת, אני כן חושבת שהצפיפות הזאת גורמת לי להיסגר בפני אנשים חדשים. בעוד שאפשר היה לצפות שבמצב כזה אני אהיה צמאה לכל אינטרקציה עם אנשים מן החוץ, אני מוצאת את עצמי מחוסרת אנרגיות להכיר אנשים חדשים. בשבוע החופש (המעולה!) שהיה לנו (אני מקווה שקראתם עליו בבלוג של המשלחת), שאר חברי המשלחת רק חיפשו אנשים חדשים להתרועע איתם ואני, לעומתם, חיפשתי את השקט שלי. זה גרם לי קצת להרהר, האם אני בורחת מחברת אנשים, נעלמת לי כמו שאני נוהגת לעשות לפעמים.. אבל לאחר שהקדשתי לזה עוד קצת מחשבה, הבנתי שהחיים ביחד שואבים ממני הרבה וכשיש לי אפשרות להיות לבד, זה מה שאני עושה. אני עדיין אדם חברותי (אני מקווה).
אין ספק שהחיים באינטנסיביות הזאת מציבים בפני מראה שכשאני מביטה בה אני לא יכולה להתעלם מכל הפגמים הקטנים והגדולים, ואני צריכה להתמודד איתם. הם לא חדשים, אבל הפעם אני מנסה להתיידד איתם. ואולי כשאתקל בעתיד באיזו אינטנסיביות תועה (אני מקווה שהיא תהיה אמיתית) אני לא אברח ממנה.

געגוע

אתמול בלילה חלמתי שאני חוזרת הביתה. זה היה חלום נעים במובן של לפגוש את כולם אבל מטריד במובן של האם אני כל כך רוצה לחזור כבר הביתה? החלום הזה לא מנותק מהרגשות שאני חווה בימים האחרונים. אולי כבר הבנתם בין שורות הפוסט הקודם שלי שאני לא שלמה עם כל המתרחש כאן. ואם לא הבנתם, אז הנה אני אומרת את זה.
החג המתקרב – ראש השנה הקמרי –משבש כל תכנית ואפשרות ליצירת אינטרקציה אמיתית עם האנשים כאן, וזה לא כל כך נעים להגיע מדי יום ולראות כיתה נעולה ותלמידים אין. אז נכון, יש את ונדי ילד הפלא, שהוא התלמיד הפרטי שלי והוא סקרן וחכם ואפשר לקדם אותו המון, ויש את קבוצת היערנים שהם חמודים אמיתיים אבל ההרגשה הכללית היא שהדברים לא מתקדמים.. ובכלל, אין בשתי נקודות האור שהזכרתי כדי למלא ימים שלמים.
אני חייבת לשתף שבין השאר, קיוויתי שאגלה על עצמי שאני אוהבת לעשות דברים שבעבר סלדתי מהם רק בגלל שעכשיו הם נעשים למטרה טובה. ובכן, עלי להודות שכנראה הגיע הזמן לקבל את עצמי כמו שאני ולהכיר בעובדה שלא, אני עדיין לא אוהבת לצבוע שלטים (ימיי כמש"קית חינוך די העידו על כך, וזה היה לפני יותר מעשר שנים) ושקשה לי להיות חלק מקבוצה ושאני פחות מתחברת לעבודה עם ילדים קטנים. וכנראה שגם הגיע הזמן להיות שלמה עם זה.
יש משהו מאוד מתסכל בחיפוש הזה. באמת קיוויתי שהפעם אני אמצא את אותו דבר שיגרום לי לרצות להמשיך ולהמשיך ולא להפסיק. משהו שאני אעשה מתוך תשוקה אמיתית. בנקודת הזמן הנוכחית נדמה שהרצון הבסיסי הראשוני והפשוט שלי להישאר עם טעם של עוד בסוף התקופה הזאת אולי לא יתממש.
ואולי כל המחשבות האלה בכלל נובעות מזה שלא יצאתי מכאן כבר שלושה שבועות ושרמת הגירויים בכפר קטנה במיוחד. אנחנו שבעה אנשים שחיים בבית אחד ומעבר לזה שזה לא קל בפני עצמו, אם אין מישהו מתוכם שאני מרגישה שאני יכולה לדבר איתו באמת, זה כבר קשה יותר.
יצא שציירתי פה תמונה עגומה קצת, אבל זה לא לגמרי נכון כי נחמד ונעים פה, אבל., והאבל הזה מרחף מעל וגורם לי לשאול את עצמי האם שלושה חודשים הם זמן ארוך מדי, והוא גורם לי גם לחשוב (וזה קצת מפתיע) שאני מוכנה לאהבה.. ואולי "אם לא תבוא הקיץ, לא תבוא" ומה אני בכלל עושה פה כל כך רחוק ולא מחפשת אהבה במקומות שאולי יש יותר סיכוי שאמצא אותה. מצד שני, אולי הייתי צריכה ליסוע רחוק כדי לקבל את המוכנות הזאת ולהודות בה בפני עצמי.
הייתי רוצה להאמין שאני במקום אחר מזה שהייתי בו ערב הנסיעה. הייתי סגורה ומסוגרת. אבל לצערי יש לי התחושה שאני מסתגרת אף יותר ושהמוכנות עליה דיברתי הגיעה רק בגלל שההתממשות של אהבה כרגע היא דבר כל כך רחוק. אני מוכנה באיזור הנוח שלי.
ועל אף כל מה שכתבתי למעלה, חזרתי עכשיו מבוקר קסום במפל. הייתי שם כמה שעות לבד, רק אני, המוזיקה והספר שלי. והיה שם שקט וחזרתי מעודדת ומרגישה ברת מזל על המקום המקסים הזה.

תהיות

מהפוסטים הקודמים שכתבתי עולה תמונה שלי מדלגת בכפר ורודפת אחרי פרפרים. זה לא כל כך רחוק מהמציאות, אבל למציאות יש גם צדדים אחרים, פחות ורודים. האחרונים נובעים בעיקר מפער ציפיות או אולי נכון יותר לומר פער בין מציאות לדמיון שנובע בעיקר מכך שצריך להיות בשטח כדי להבין את הדברים.
בזמן שדמיינתי בעיני רוחי את תקופת ההתנדבות הזו, חשבתי שאגיע לכפר עני, בו כל עזרה שלי תהיה נחוצה ותתקבל ברצון. יכול להיות שאתם מבקרים אותי עכשיו על כך שזו חשיבה פטרונית ובמובנים רבים אגואיסטית ואולי זה נכון, למרות שמעולם לא הסתרתי את העובדה שלהתנדבות שלי יש מניעים אגואיסטיים (כמו לכל התנדבות בעצם). בפועל, צ'י פאט הוא לא הכפר העני ביותר שניתן למצוא בקמבודיה או בכל מדינה מתפתחת אחרת. נמצאים בכפר ארגונים שונים שתורמים לו וארגונים אחרים תרמו לו בעבר. קמבודיה בכלל היא מדינה שיושבים בה ארגונים לא ממשלתיים רבים ונדמה שהמקומיים התרגלו לקבלת עזרה כספית או ארגונית בלי לעשות בעצמם. אנחנו מנסים לעשות את זה אחרת.
בגלל כל המתואר למעלה, אני מוצאת את עצמי בימים האחרונים עושה מסעות שיווק לפעילויות של המשלחת. אפילו אל הפעילויות שנראות טריוויאליות מבחינת היענות משום שהמקומיים מודעים לערכן עבורם, כמו שיעורי האנגלית, הילדים לא תמיד מגיעים. קשה לברר למה, הסיבות יכולות לנוע מחופשת חגים ועד נחיצותם בעזרה בקטיף. או אולי הם פשוט לא רוצים, אולי הם מסתפקים בשיעורים האחרים שיש להם (למרות שפחות סביר להניח).
פעילויות לשכבות המבוגרות בבית הקהילה, אותן אף יותר קשה לקיים עקב חוסר היענות של המבוגרים. זה כמובן כבר מובן יותר, ועדיין.. אני מרגישה את עצמי כמדריכה בתנועת נוער שעוברת מבי"ס לבי"ס על מנת לרתום את הנוער להגיע לפעילויות. לא כך דמיינתי לי.
בימים מעין אלה ההרגשה שבכל רגע נתון מטפס עליי חרק או שאין אפשרות אמיתית שאני אהיה נקייה כל עוד אני כאן, היא קשה יותר ומעוררת שאלות לגבי הנחיצות שלנו כאן בצורה שבה אנחנו פועלים, מתוך שיתוף של הקהילה.

הדברים הנ"ל נכתבו אתמול והיום ההרגשה שלי אחרת. דברים קטנים כל כך שיפרו לי את מצב הרוח: שיעור מוצלח עם קבוצת המבוגרים וילד מכיתה ח' שהסכים ל"עסקה" שהצעתי לו לפיה אני אלמד אותו שיעורים פרטיים באנגלית ובמחשבים והוא בתמורה יעביר איתנו מידי שבוע את אחת הפעילויות לכיתות הנמוכות בבית הקהילה מתוך כוונה להעביר את הפעילויות וארגונן לידי המקומיים על מנת שיימשכו גם לאחר שנעזוב.
רגעים קטנים של שמחה וסיפוק שהופכים את השהות פה לשווה את זה.
ההתמודדות עם פער הציפיות שתיארתי למעלה והשאלות לגבי נחיצות העבודה שלנו פה בעינן עומדות. האם הפורמט של תרומה בשיתוף עם הקהילה מתאים למקום הזה, או שהם מעדיפים שנתרום להם כסף ונעזוב. ברור לי שהדרך האחרונה אינה נכונה, אבל יכול להיות שלהם זה עדיין אינו ברור והם צריכים לעבור עוד תהליך שלא ניתן לזרז אותו או לכפות אותו. אין לי תשובות, אבל אני רק יכולה להגיד שאנחנו מנסים לשנות, וזה הרבה. אם זה יעבוד, זו תהיה תחושת סיפוק אדירה.

תפילת יום הולדת

מכל הדרכים בעולם לחגוג יום הולדת, מצאתי לי דרך שונה.
למי שעדיין לא מכיר אותי, אני אתן רקע לנושא: אני עושה עניין מיום ההולדת שלי. אני תמיד מאוד רגישה ביום הזה (וגם קצת בתקופה שלפניו). אם משהו לא מסתדר או מישהו אומר מילה לא במקום אני לוקחת את זה קשה (קצת בלי פרופורציה...מודה). דבר נוסף הוא שכבר חגגתי בעבר ימי הולדת בחו"ל במסגרת טיולים שונים, וזה תמיד היה נעים וחוויה חדשה, אבל מה שחוויתי ביום ההולדת הזה לא דומה לאף חוויה קודמת.
היום נפתח בפעילות בית קהילה עם נטע. אולי אתם מדמיינים בעיני רוחכם את בית הקהילה כמבנה הדומה למתנ"ס שכונתי, אך למעשה מדובר בצריף שחובר לו יחדיו לביתו של אחד מאנשי הכפר ובו חומרי יצירה וספרים (אחת ליום משנה בית הקהילה פניו ועובר לתפקד כספרייה), משהו מאוד בסיסי. וכשיורד גשם (כמו שקורה לרוב בימים האחרונים) לא ממש אפשר להעביר שם פעילות. עקרונית, היינו אמורות להדריך את ילדי כיתות ד'-ה', אבל הגיעו ילדים מאוד קטנים ומצאתי את עצמי משחקת כדורגל בבוץ, מציירת פרחים ומשחקת "קווה קווה דה לה אומה". או כמו שמור כתבה לי(ובצדק): "מי את ומה עשית לליהי?".
חזרנו מטונפות לבית למקלחת קצרה (ולאכול, אני כל כך שמנה) ומשם דיוושתי על אופניי לכיוון כיתות ח'. רק כדי שתהיה לכם תמונה כללית, בכיתה ח' ישנם תלמידים מגיל 14 עד 19 (וזה ממש לא חריג מבחינתם). שוחחתי איתם על החיות והצבעים האהובים עליהם וכששמתי פעמיי בחזרה החל לרדת גשם זלעפות. דיוושתי בין השלוליות, הבוץ והחרא של הפרות, נרטבת עד אחרון בגדיי התחתונים.
לאחר ייבוש קצר בבית יצאתי ללמד את קבוצת ח' השניה, כמובן שאחראי המפתח הכיתתי (כן, יש תפקיד כזה) לא הגיע, אז שיחקנו בחוץ משחקי מילים. עם כדור כמובן (משחקי כדור הופכים להיות מוטיב מרכזי בחיי). על השאלה למה האחראי וכל מיני ילדים אחרים לא הגיעו לשיעור לא הצלחתי לקבל תשובה ברורה, גם לא בימים שלאחר מכן. בעיקר מכיוון שרוב הזמן הם לא לומדים כי הם עסוקים - הם הולכים לשחות במפל.
אחה"צ לימדתי את הקבוצה הבוגרת וגיליתי שאין להם מושג באנגלית ושאני חייבת מתורגמן איתי בשיעורים. אני חושבת שחזרתי על ההגייה של המילה "שש" באנגלית כ-127 פעמים ועדיין ישנם תלמידים שלא עלה בידי ללמד כיצד להגות אותה נכון. ושלא תבינו לא נכון, אני נהנית מכל רגע.
בערב, אולי לא תאמינו, עשינו על האש אצל דני ורותי. ואפילו אפו לי עוגה בהפתעה, עם נרות ורוב טכס.

אז יש לי היום יום הולדת. צ'י פאט, כבר אחרי שלוש. ואצלי זה כבר קצת אחרי שלושים. ואני לא מצפה ולא מתפללת שהוא יזכור ולא רגישה כמו בדרך כלל (או אולי יותר רגישה מאי פעם). אני פשוט שמחה על יום ההולדת הזה שזכיתי לו. שאתמול כמעט שכחתי שהוא מתקיים היום ובכל זאת קיבלתי את החגיגה הכי אמיתית שלי.

אני מאחלת לעצמי לזכור את ההרגשה הזאת: של לשחק בבוץ, של להירטב בגשם, של חיוך של ילד שלמד מילה חדשה..

(אמנם הבטחתי בלי פלצנות ובלי חיבוק עצים, אבל זה קצת ככה עכשיו וחוצמזה, יש לי יום הולדת, מותר לי).

איזו מן שלווה

שישי בצ'י פט.
חיים בקומונה. אם הייתם שואלים אותי לפני שלושה חודשים לא הייתי מאמינה שאמצא את עצמי בסיטואציה כזאת.
נופר עכשיו מציירת על אחד הקירות וזה גורם לי להרהורים נוגים על הקומונה של צליל שביקרתי בה פעם אחת. אני זוכרת שתהיתי לעצמי למה לעזאזל אנשים עושים את זה לעצמם - חיים ביחד, מציירים ביחד, מחליטים הכל ביחד. והנה אני מוצאת את עצמי עושה את זה ואפילו מוצאת שזה משעשע. אני מניחה שהעובדה שמדובר בשלושה חודשים מקלה על העניין.

חם. אני לא יכולה להתחיל לתאר כמה חם. נגיד, תל אביב בקיץ זה כלום לעומת זה. ואין מזגן! פשוט אין. לא בנק ממוזג להשיב בו את צלם האנוש. לא קניון. כלום. ואני מסתובבת לי שוחה בזיעה (סליחה על התיאור הגרפי) וזה לא מפריע לי באמת (עדיין). כנראה העובדה שאני מסתובבת כל היום במכנסי דייגים עוזרת.

עוד לא התחלנו לעשות כלום, למרות שרשימת הפרוייקטים ארוכה. בטח עוד כמה ימים אני אתגעגע לחוסר המעש הזה. היום בישלנו ארוחת ערב ל-14 אנשים וזה היה האתגר הראשון להתמודד איתו. שלא תהיה לכם טעות.. לא התנדבנו לבשל.. לשמחתי, לא אני ולא האחרים תופסים את תפקיד "המתנדב הקלאסי" שחושב שהעולם הוא מקום טוב באמת. אנחנו יותר ציניים מזה. ועדיין, מציירים על קירות. אני מפתחת פה סובלנות (מעניין מתי זה יעבור).

5 דקות אחרי שכתבתי שחם התחיל פה גשם זלעפות. תוך רגע השמיים נהיו אפורים והעצים מתנועעים ברוח החזקה. הילדים רצים לתוך ענני האבקנים. מתי ראיתי כזה דבר בפעם האחרונה?

קצת קשה לי לתאר איך אני מרגישה כרגע, כי אני קצת כאן וקצת לא כאן. אבא שלי סיכם את העניין לאחר שחקר אותי לגבי המקום: "אז אין מה לדאוג לך. את בקייטנה". בינתיים זה ככה. יכול להיות שבשבוע הבא זה יישמע קצת אחרת.
אה, אבא שלי גם אמר: "טוב לשמוע שאת שוב מחייכת".

צ'י פט

אתמול הגענו לצ'י-פט, אחרי שלושה ימים בבנגקוק ונסיעה של 12 שעות שכללה אוטובוס, ואן, מכונית פרטית (אליה נדחסו 6 אנשים + 18 תיקים) וסירה.
מקסים פה. הכפר בנוי משני צידיו של רחוב אחד (טוב,נו, לא באמת רחוב). הבתים מרוחקים זה מזה והם בנויים עץ על גבי עמודים (מעץ) והכל טובל בירוק. שקט ויפה. היום התרחצנו בבריכה טבעית מקסימה כאן. אפילו האוכל טעים.
האנשים חייכנים, לא מבינים מילה אנגלית, למעט ילדי הכפר שכל פעם שאנחנו עוברים לידם צועקים לנו שלום ומה שלומנו. פה בד"כ מסתיימת השיחה.
ביום שני אנחנו מתחילים ללמד אנגלית. אני אלמד את כיתה ח' וקבוצת מבוגרים שעובדים פה בפרוייקט הייעור מחדש. חוץ מזה יש עוד המון פרוייקטים.
הכל פה כל כך שונה.

הדינמיקה בקבוצה מעניינת, אבל על כך בפעם אחרת (פשוט יש תור לאינטרנט).
אני מקווה שנעשה פה דברים משמעותיים.
נדמה לי שיש פה את השקט שחיפשתי.