אינטנסיביות

פעם, בעצם לא כל כך מזמן, אמר לי מישהו שהוא לא רוצה להיות אינטנסיבי אבל הוא לא יודע איך. ואני לא כל כך הבנתי על מה הוא מדבר, כי בשלב שבו נערכה השיחה בינינו כל קשר בינינו לבין אינטנסיביות היה מקרי בהחלט. בינתיים האיש ההוא נעלם, ואני נותרתי עם שאלת האינטנסיביות פתוחה.
עכשיו אני יכולה להגיד שאני לומדת אינטנסיביות מהי. כבר הזכרתי את האנשים שחיים איתי, בעיקר בהקשר של ההתמודדות שלי עם חיים בקבוצה, אבל דיברתי על זה בצורה די שטחית. הם צעירים בגילם ואין להם הרבה ניסיון חיים וזה מורגש. בעיקר כשאני רוצה לדבר על משהו אישי שהם פשוט עדיין לא חוו ולכן לא יכולים להתייחס אליו. אבל הם מי שסובבים אותי 24 שעות, לטוב ולרע. הם יודעים עלי הכל בצורה היומיומית ביותר – מתי כואבת לי הבטן, מתי אני עצובה, מהורהרת ומתי אני שמחה. וכשאני שמחה, אין מאושרות מהן (כן, לשון נקבה - אמנם יש לנו בן אחד בקבוצה, אבל אני אגיד בשקט שהוא לא באמת מורגש). הן תמיד, אבל תמיד, מציעות לי מילת עידוד או עזרה כשאני צריכה. הבנות – שני, נופר, נטע וגיל - הן חבורה עליזה ורועשת. הרבה פעמים אני לא מוצאת את עצמי בשיחות שלהן או בשירי השטות, אבל זה לא מפריע להן וגם לי. הן מקבלות אותי כמו שאני ולהיפך.
לפעמים, אבל לא לעיתים קרובות, אני פשוט לא יכולה לשמוע יותר את ההמולה הזאת ואז אני מחפשת לעצמי מקום שקט, אבל יש פעמים שאין כל כך לאן לברוח (במיוחד בלילה... כי הכפר חשוך לחלוטין). אני שמחה שזה לא קורה הרבה.
חשבתי על זה שזו בעצם הפעם הראשונה שאני מבינה מה זה לחיות בקיבוץ. מקום קטן, בשכבת הגיל שלך יש 6 אנשים ואם אתה לא מסתדר איתם...חבל, כי אין מישהו אחר. יש פה קיבוצניקים שמאשרים שלפעמים זו ההרגשה בקיבוץ. בכלל אני לומדת פה הרבה על קיבוצים.
בגדול אפשר להגיד שהחשש הגדול ביותר שהיה לי לקראת התקופה הזאת – החיים בקבוצה – התבדה. אני כנראה לא אבחר בצורת החיים הזאת בשבילי אבל פה אני בהחלט חיה איתה בשלום ואפילו נהנית ממנה (פולניה). אני מסתכלת על הבנות האלה, יש בהן כל כך הרבה תום וילדותיות וזה מקסים. אני מנסה ללמוד מהן כי נדמה לי שגם כשהייתי בגילן לא הייתי כזאת. אני בנויה אחרת. מה שכן, וכבר רמזתי על כך קודם, הן כל כך שמחות לראות אותי מתפרצת בהתקף אושר כאילו מדובר בהן עצמן. אח"כ הן מזכירות את זה בתור אירועים מכוננים בחיי הקבוצה. אני עד כדי כך לא מראה פרצי שמחה? כנראה שלא..
לעומת זאת, אני כן חושבת שהצפיפות הזאת גורמת לי להיסגר בפני אנשים חדשים. בעוד שאפשר היה לצפות שבמצב כזה אני אהיה צמאה לכל אינטרקציה עם אנשים מן החוץ, אני מוצאת את עצמי מחוסרת אנרגיות להכיר אנשים חדשים. בשבוע החופש (המעולה!) שהיה לנו (אני מקווה שקראתם עליו בבלוג של המשלחת), שאר חברי המשלחת רק חיפשו אנשים חדשים להתרועע איתם ואני, לעומתם, חיפשתי את השקט שלי. זה גרם לי קצת להרהר, האם אני בורחת מחברת אנשים, נעלמת לי כמו שאני נוהגת לעשות לפעמים.. אבל לאחר שהקדשתי לזה עוד קצת מחשבה, הבנתי שהחיים ביחד שואבים ממני הרבה וכשיש לי אפשרות להיות לבד, זה מה שאני עושה. אני עדיין אדם חברותי (אני מקווה).
אין ספק שהחיים באינטנסיביות הזאת מציבים בפני מראה שכשאני מביטה בה אני לא יכולה להתעלם מכל הפגמים הקטנים והגדולים, ואני צריכה להתמודד איתם. הם לא חדשים, אבל הפעם אני מנסה להתיידד איתם. ואולי כשאתקל בעתיד באיזו אינטנסיביות תועה (אני מקווה שהיא תהיה אמיתית) אני לא אברח ממנה.

געגוע

אתמול בלילה חלמתי שאני חוזרת הביתה. זה היה חלום נעים במובן של לפגוש את כולם אבל מטריד במובן של האם אני כל כך רוצה לחזור כבר הביתה? החלום הזה לא מנותק מהרגשות שאני חווה בימים האחרונים. אולי כבר הבנתם בין שורות הפוסט הקודם שלי שאני לא שלמה עם כל המתרחש כאן. ואם לא הבנתם, אז הנה אני אומרת את זה.
החג המתקרב – ראש השנה הקמרי –משבש כל תכנית ואפשרות ליצירת אינטרקציה אמיתית עם האנשים כאן, וזה לא כל כך נעים להגיע מדי יום ולראות כיתה נעולה ותלמידים אין. אז נכון, יש את ונדי ילד הפלא, שהוא התלמיד הפרטי שלי והוא סקרן וחכם ואפשר לקדם אותו המון, ויש את קבוצת היערנים שהם חמודים אמיתיים אבל ההרגשה הכללית היא שהדברים לא מתקדמים.. ובכלל, אין בשתי נקודות האור שהזכרתי כדי למלא ימים שלמים.
אני חייבת לשתף שבין השאר, קיוויתי שאגלה על עצמי שאני אוהבת לעשות דברים שבעבר סלדתי מהם רק בגלל שעכשיו הם נעשים למטרה טובה. ובכן, עלי להודות שכנראה הגיע הזמן לקבל את עצמי כמו שאני ולהכיר בעובדה שלא, אני עדיין לא אוהבת לצבוע שלטים (ימיי כמש"קית חינוך די העידו על כך, וזה היה לפני יותר מעשר שנים) ושקשה לי להיות חלק מקבוצה ושאני פחות מתחברת לעבודה עם ילדים קטנים. וכנראה שגם הגיע הזמן להיות שלמה עם זה.
יש משהו מאוד מתסכל בחיפוש הזה. באמת קיוויתי שהפעם אני אמצא את אותו דבר שיגרום לי לרצות להמשיך ולהמשיך ולא להפסיק. משהו שאני אעשה מתוך תשוקה אמיתית. בנקודת הזמן הנוכחית נדמה שהרצון הבסיסי הראשוני והפשוט שלי להישאר עם טעם של עוד בסוף התקופה הזאת אולי לא יתממש.
ואולי כל המחשבות האלה בכלל נובעות מזה שלא יצאתי מכאן כבר שלושה שבועות ושרמת הגירויים בכפר קטנה במיוחד. אנחנו שבעה אנשים שחיים בבית אחד ומעבר לזה שזה לא קל בפני עצמו, אם אין מישהו מתוכם שאני מרגישה שאני יכולה לדבר איתו באמת, זה כבר קשה יותר.
יצא שציירתי פה תמונה עגומה קצת, אבל זה לא לגמרי נכון כי נחמד ונעים פה, אבל., והאבל הזה מרחף מעל וגורם לי לשאול את עצמי האם שלושה חודשים הם זמן ארוך מדי, והוא גורם לי גם לחשוב (וזה קצת מפתיע) שאני מוכנה לאהבה.. ואולי "אם לא תבוא הקיץ, לא תבוא" ומה אני בכלל עושה פה כל כך רחוק ולא מחפשת אהבה במקומות שאולי יש יותר סיכוי שאמצא אותה. מצד שני, אולי הייתי צריכה ליסוע רחוק כדי לקבל את המוכנות הזאת ולהודות בה בפני עצמי.
הייתי רוצה להאמין שאני במקום אחר מזה שהייתי בו ערב הנסיעה. הייתי סגורה ומסוגרת. אבל לצערי יש לי התחושה שאני מסתגרת אף יותר ושהמוכנות עליה דיברתי הגיעה רק בגלל שההתממשות של אהבה כרגע היא דבר כל כך רחוק. אני מוכנה באיזור הנוח שלי.
ועל אף כל מה שכתבתי למעלה, חזרתי עכשיו מבוקר קסום במפל. הייתי שם כמה שעות לבד, רק אני, המוזיקה והספר שלי. והיה שם שקט וחזרתי מעודדת ומרגישה ברת מזל על המקום המקסים הזה.