אני כמעט חודשיים פה ודי מדהימה אותי המחשבה על איך הכפר הזה נהיה כל עולמי. היום שלי סובב סביב לו"ז לימודים ופעילות צפוף, ואם כבר יוצא לי לחשוב - המחשבות שלי עוסקות כמעט אך ורק ברציונאל של פרוייקט ההתנדבות, מטרותיו, השאלות שהוא מעלה מבחינת נכונות, הומניטריה וגם שאלות חברתיות כאלה ואחרות לגבי הכפר ולגבינו בתור קבוצה.
לפעמים מתגנבת לי מחשבה על מה יקרה כשאחזור. על עבודה, על אהבה. אני אפילו לא יודעת איך להתחיל להתמודד עם המחשבות האלה, זה נראה כל כך רחוק מהמקום שאני נמצאת בו עכשיו (וכמובן שזה גם מפחיד לחשוב על זה). אבל עם כל המרחק הזה והחיים כאן, שהם כל כך אחרים מהחיים שלי בארץ, אני מרגישה שאני לומדת פה דברים שהם מאוד רלוונטיים לחיים התל אביביים שלי (בהתחלה כתבתי "לחיים האמיתיים שלי", אבל החיים האמיתיים שלי הם כאן ברגע זה).
אני לומדת פה סבלנות – לתהליך, לאמונה בתהליך. לומדת להתמודד עם אכזבות ועם קשיים ולכך שהסיפוקים רחוקים מלהיות מיידיים כשמדובר בעבודה עם אנשים. שיכול להיות שתעבור תקופה ארוכה ולעיתים קרובות מתסכלת בה לא קורה דבר, אבל כשהדברים, ולו הקטנים ביותר, מתרחשים, אין סיפוק גדול מזה. אני גם לומדת שנורא קל להתפלש בקשיי היום יום ולשכוח את התמונה הגדולה. קל לעזוב באמצע כי באמת שיש מספיק סיבות, החל מתנאי מחיה לא נוחים וכלה באכזבות כשנדמה ששום דבר לא זז (ןפעמים רבות זה לא רק נדמה). אני מנסה לסגל לעצמי את היכולת להתעלות מעל זה ולראות את המשך הדרך. אני פתאום מבינה את החולמים ותופשת שעד עכשיו לא נמניתי עליהם. ואני רוצה.
אני יודעת שבגלל ההתנתקות הזאת שלי מהחיים המוכרים ותנאי המעבדה שאני חיה בתוכם כאן הדברים נראים פשוטים יותר, והם באמת כאלה. זה תמיד יותר פשוט בתפאורה של קוקוסים ובעולם שהוא פחות מהיר וחומרני, אבל אותם תנאי מעבדה בדיוק מסייעים לי לזקק את התחושות. ברור לי לגמרי שבתנאי מדינת ישראל בואך תל אביב הדברים יהיו הרבה יותר מסובכים ויהיה לי קשה מאוד ליישם את התובנות האלה שאני לומדת אבל אני מקווה לנסות לזכור אותן.
לאחרונה, גם כאן וגם בבלוג הרשמי של המשלחת, נכתבים לי פוסטים בלי ציניות. אני מודה שאני עוד מחפשת אותה לפעמים, כאילו בלעדיה אני לא אני, כאילו חסר משהו שיגן עלי.. אחרי הכל, הציניות משמשת אותי כחומת הגנה די טובה רוב הזמן וזה חדש לי לאבד אותה, כמו להיפרד מחברה ותיקה אחרי שנים ארוכות, גם אם זה לתקופה קצרה. אז כן, קצת איבדתי אותה כאן בין עצי הקוקוס, וגם בזה יש משהו חיובי.
כמה מחשבות עלו לי בזמן קריאת הפוסט שלך...
השבמחקקודם כל, בתור מרימת ידיים מספר 1 אני יכולה להגיד לך עד כמה הערכתי לכל מה שעובר עליך שם גדולה ועצומה. לעזוב באמצע זה באמת מאוד מפתה, וזו נטייה שמאוד קשה להתגבר עליה. אני מעריצה אותך על ההתמדה והדבקות במטרה למרות כל הקשיים (זה נשמע קלישאתי אבל אני רצינית לגמרי!).
ובנוגע לציניות: כידוע לך אני גם צינית גדולה בנוסף לשאר מעלותי (: והדברים שקראתי, גם כאן וגם בפוסט של המשלחת, פשוט התעלו מעל כל ציניות ובאמת ובתמים ריגשו אותי ושימחו אותי, ואני חושבת שזה אומר הרבה. לא רק את מאבדת מהציניות שלך שם, אלא גם אני כאן מצליחה להפרד ממנה לרגעים בזכות מה שאת (וכל המשלחת) עושה שם.
ודבר נוסף: חשבתי על זה שכל מה שכתבת על "עבודה עם אנשים" (על זה שצריך סבלנות, אמונה בתהליך, התמודדות עם אכזבות, תקופות שבהן לא קורה דבר...) זה פשוט כ"כ נכון ומתאים לעולם הדייטים וחיפוש האהבה (: אולי כשתחזרי לת"א, במקום להגיד "אני בתקופה של דייטים" פשוט תגידי "אני עובדת אם אנשים"... ותזכרי שלפעמים צריך לקחת את הטוב גם מהדברים הקטנים ביותר שקורים.
והלוואי שגם אני אצליח לזכור את זה, יחד איתך.
חיבוק ענק