אז זהו, אני באמת נוסעת? חזרתי עכשיו ממסיבת פרידה ויום הולדת שלי (הרשיתי לעצמי להקדים אותו קצת השנה :)) ופתאום אני מבינה שעוד שלושה ימים אני כבר לא כאן, שהגיע הזמן לכתיבת הבלוג שהכרזתי שאכתוב ושגם יש אנשים שבאמת מתכוונים לקרוא אותו. פתאום מלחיצה אותי קצת משימת הכתיבה הזאת...

אני שולפת את עצמי מהחיים ומתחילה מסע אל תוך עצמי. מסע שתחילתו נגיעה בחיים של אחרים. מתוך רצון אמיתי לעשות שינוי, אבל לא פחות מכך מתוך רצון להחזיר לעצמי את החוויה הראשונית של לקפוץ לתוך שלוליות, של שחרור אמיתי משיעבודים.

אני עושה זאת דרך אנשים זרים לי, שהתרבות שלהם שונה משלי בכל כך הרבה מובנים. קמבודיה. יער גשם. צ'י-פאט. זה הזמן הקמבודי שלי.

ההחלטה ליסוע לא הייתה פשוטה, למרות שפתאום היא נראית לי כמעט מתבקשת. אפשר קלישאה? (מבטיחה שלא יהיו הרבה, למרות שכשמדובר בהתנדבות קשה להבטיח כזה דבר) נפתח לי חלון או דלת לעולם אחר, לשדה פתוח לחרוש בו את התלם שלי ללכת בו (אישה חכמה אמרה לי).

ובכל זאת, ואולי דווקא בגלל הציפייה הגדולה אני חוששת. מלהיות חלק מקבוצה (אדם פרטי שכמוני, ששומר כל כך בקנאות על האני שלו), מלחזור לדפוסים המוכרים שלי, מלהתגעגע..

אני חושבת על הנסיעה של אחרי צבא. טסתי לתקופה לא ידועה ואחרי חמש דקות של דמעות פרידה בשדה המשכתי לחצי שנה של תענוג עד ששבעתי מהחיים על מוצ'ילה. היום מדובר עדיין באותה מוצ'ילה, אבל אני אחרת. כאילו יש יותר מה לאבד. כאילו הקשר למקום חזק יותר.

יודעת שאתגעגע לחיים שלי פה, לאנשים המדהימים שממלאים אותם ולעיר הזאת.

אז בימים האחרונים אני עושה מסע פרידה קטן, מתבוננת בעיר מזווית קצת אחרת (באמת חצבי בנייניה מבשרים:)). אומרת לעצמי שארבעה חודשים זה כלום זמן ועדיין נפרדת.

ועכשיו אמצע הלילה, וניירות מתנה מרשרשים ומילים נפלאות מפוזרים בכל הדירה הארוזה שלי.

מבטיחה לעדכן בכל הדברים הקטנים והגדולים שיהפכו להיות חלק מהחיים שלי.

השלמות תוכלו לקרוא בבלוג הרשמי של המשלחת http://www.chi-phat.blogspot.com/