איזו מן שלווה

שישי בצ'י פט.
חיים בקומונה. אם הייתם שואלים אותי לפני שלושה חודשים לא הייתי מאמינה שאמצא את עצמי בסיטואציה כזאת.
נופר עכשיו מציירת על אחד הקירות וזה גורם לי להרהורים נוגים על הקומונה של צליל שביקרתי בה פעם אחת. אני זוכרת שתהיתי לעצמי למה לעזאזל אנשים עושים את זה לעצמם - חיים ביחד, מציירים ביחד, מחליטים הכל ביחד. והנה אני מוצאת את עצמי עושה את זה ואפילו מוצאת שזה משעשע. אני מניחה שהעובדה שמדובר בשלושה חודשים מקלה על העניין.

חם. אני לא יכולה להתחיל לתאר כמה חם. נגיד, תל אביב בקיץ זה כלום לעומת זה. ואין מזגן! פשוט אין. לא בנק ממוזג להשיב בו את צלם האנוש. לא קניון. כלום. ואני מסתובבת לי שוחה בזיעה (סליחה על התיאור הגרפי) וזה לא מפריע לי באמת (עדיין). כנראה העובדה שאני מסתובבת כל היום במכנסי דייגים עוזרת.

עוד לא התחלנו לעשות כלום, למרות שרשימת הפרוייקטים ארוכה. בטח עוד כמה ימים אני אתגעגע לחוסר המעש הזה. היום בישלנו ארוחת ערב ל-14 אנשים וזה היה האתגר הראשון להתמודד איתו. שלא תהיה לכם טעות.. לא התנדבנו לבשל.. לשמחתי, לא אני ולא האחרים תופסים את תפקיד "המתנדב הקלאסי" שחושב שהעולם הוא מקום טוב באמת. אנחנו יותר ציניים מזה. ועדיין, מציירים על קירות. אני מפתחת פה סובלנות (מעניין מתי זה יעבור).

5 דקות אחרי שכתבתי שחם התחיל פה גשם זלעפות. תוך רגע השמיים נהיו אפורים והעצים מתנועעים ברוח החזקה. הילדים רצים לתוך ענני האבקנים. מתי ראיתי כזה דבר בפעם האחרונה?

קצת קשה לי לתאר איך אני מרגישה כרגע, כי אני קצת כאן וקצת לא כאן. אבא שלי סיכם את העניין לאחר שחקר אותי לגבי המקום: "אז אין מה לדאוג לך. את בקייטנה". בינתיים זה ככה. יכול להיות שבשבוע הבא זה יישמע קצת אחרת.
אה, אבא שלי גם אמר: "טוב לשמוע שאת שוב מחייכת".