תהיות

מהפוסטים הקודמים שכתבתי עולה תמונה שלי מדלגת בכפר ורודפת אחרי פרפרים. זה לא כל כך רחוק מהמציאות, אבל למציאות יש גם צדדים אחרים, פחות ורודים. האחרונים נובעים בעיקר מפער ציפיות או אולי נכון יותר לומר פער בין מציאות לדמיון שנובע בעיקר מכך שצריך להיות בשטח כדי להבין את הדברים.
בזמן שדמיינתי בעיני רוחי את תקופת ההתנדבות הזו, חשבתי שאגיע לכפר עני, בו כל עזרה שלי תהיה נחוצה ותתקבל ברצון. יכול להיות שאתם מבקרים אותי עכשיו על כך שזו חשיבה פטרונית ובמובנים רבים אגואיסטית ואולי זה נכון, למרות שמעולם לא הסתרתי את העובדה שלהתנדבות שלי יש מניעים אגואיסטיים (כמו לכל התנדבות בעצם). בפועל, צ'י פאט הוא לא הכפר העני ביותר שניתן למצוא בקמבודיה או בכל מדינה מתפתחת אחרת. נמצאים בכפר ארגונים שונים שתורמים לו וארגונים אחרים תרמו לו בעבר. קמבודיה בכלל היא מדינה שיושבים בה ארגונים לא ממשלתיים רבים ונדמה שהמקומיים התרגלו לקבלת עזרה כספית או ארגונית בלי לעשות בעצמם. אנחנו מנסים לעשות את זה אחרת.
בגלל כל המתואר למעלה, אני מוצאת את עצמי בימים האחרונים עושה מסעות שיווק לפעילויות של המשלחת. אפילו אל הפעילויות שנראות טריוויאליות מבחינת היענות משום שהמקומיים מודעים לערכן עבורם, כמו שיעורי האנגלית, הילדים לא תמיד מגיעים. קשה לברר למה, הסיבות יכולות לנוע מחופשת חגים ועד נחיצותם בעזרה בקטיף. או אולי הם פשוט לא רוצים, אולי הם מסתפקים בשיעורים האחרים שיש להם (למרות שפחות סביר להניח).
פעילויות לשכבות המבוגרות בבית הקהילה, אותן אף יותר קשה לקיים עקב חוסר היענות של המבוגרים. זה כמובן כבר מובן יותר, ועדיין.. אני מרגישה את עצמי כמדריכה בתנועת נוער שעוברת מבי"ס לבי"ס על מנת לרתום את הנוער להגיע לפעילויות. לא כך דמיינתי לי.
בימים מעין אלה ההרגשה שבכל רגע נתון מטפס עליי חרק או שאין אפשרות אמיתית שאני אהיה נקייה כל עוד אני כאן, היא קשה יותר ומעוררת שאלות לגבי הנחיצות שלנו כאן בצורה שבה אנחנו פועלים, מתוך שיתוף של הקהילה.

הדברים הנ"ל נכתבו אתמול והיום ההרגשה שלי אחרת. דברים קטנים כל כך שיפרו לי את מצב הרוח: שיעור מוצלח עם קבוצת המבוגרים וילד מכיתה ח' שהסכים ל"עסקה" שהצעתי לו לפיה אני אלמד אותו שיעורים פרטיים באנגלית ובמחשבים והוא בתמורה יעביר איתנו מידי שבוע את אחת הפעילויות לכיתות הנמוכות בבית הקהילה מתוך כוונה להעביר את הפעילויות וארגונן לידי המקומיים על מנת שיימשכו גם לאחר שנעזוב.
רגעים קטנים של שמחה וסיפוק שהופכים את השהות פה לשווה את זה.
ההתמודדות עם פער הציפיות שתיארתי למעלה והשאלות לגבי נחיצות העבודה שלנו פה בעינן עומדות. האם הפורמט של תרומה בשיתוף עם הקהילה מתאים למקום הזה, או שהם מעדיפים שנתרום להם כסף ונעזוב. ברור לי שהדרך האחרונה אינה נכונה, אבל יכול להיות שלהם זה עדיין אינו ברור והם צריכים לעבור עוד תהליך שלא ניתן לזרז אותו או לכפות אותו. אין לי תשובות, אבל אני רק יכולה להגיד שאנחנו מנסים לשנות, וזה הרבה. אם זה יעבוד, זו תהיה תחושת סיפוק אדירה.