אתמול בלילה חלמתי שאני חוזרת הביתה. זה היה חלום נעים במובן של לפגוש את כולם אבל מטריד במובן של האם אני כל כך רוצה לחזור כבר הביתה? החלום הזה לא מנותק מהרגשות שאני חווה בימים האחרונים. אולי כבר הבנתם בין שורות הפוסט הקודם שלי שאני לא שלמה עם כל המתרחש כאן. ואם לא הבנתם, אז הנה אני אומרת את זה.החג המתקרב – ראש השנה הקמרי –משבש כל תכנית ואפשרות ליצירת אינטרקציה אמיתית עם האנשים כאן, וזה לא כל כך נעים להגיע מדי יום ולראות כיתה נעולה ותלמידים אין. אז נכון, יש את ונדי ילד הפלא, שהוא התלמיד הפרטי שלי והוא סקרן וחכם ואפשר לקדם אותו המון, ויש את קבוצת היערנים שהם חמודים אמיתיים אבל ההרגשה הכללית היא שהדברים לא מתקדמים.. ובכלל, אין בשתי נקודות האור שהזכרתי כדי למלא ימים שלמים.
אני חייבת לשתף שבין השאר, קיוויתי שאגלה על עצמי שאני אוהבת לעשות דברים שבעבר סלדתי מהם רק בגלל שעכשיו הם נעשים למטרה טובה. ובכן, עלי להודות שכנראה הגיע הזמן לקבל את עצמי כמו שאני ולהכיר בעובדה שלא, אני עדיין לא אוהבת לצבוע שלטים (ימיי כמש"קית חינוך די העידו על כך, וזה היה לפני יותר מעשר שנים) ושקשה לי להיות חלק מקבוצה ושאני פחות מתחברת לעבודה עם ילדים קטנים. וכנראה שגם הגיע הזמן להיות שלמה עם זה.
יש משהו מאוד מתסכל בחיפוש הזה. באמת קיוויתי שהפעם אני אמצא את אותו דבר שיגרום לי לרצות להמשיך ולהמשיך ולא להפסיק. משהו שאני אעשה מתוך תשוקה אמיתית. בנקודת הזמן הנוכחית נדמה שהרצון הבסיסי הראשוני והפשוט שלי להישאר עם טעם של עוד בסוף התקופה הזאת אולי לא יתממש.
ואולי כל המחשבות האלה בכלל נובעות מזה שלא יצאתי מכאן כבר שלושה שבועות ושרמת הגירויים בכפר קטנה במיוחד. אנחנו שבעה אנשים שחיים בבית אחד ומעבר לזה שזה לא קל בפני עצמו, אם אין מישהו מתוכם שאני מרגישה שאני יכולה לדבר איתו באמת, זה כבר קשה יותר.
יצא שציירתי פה תמונה עגומה קצת, אבל זה לא לגמרי נכון כי נחמד ונעים פה, אבל., והאבל הזה מרחף מעל וגורם לי לשאול את עצמי האם שלושה חודשים הם זמן ארוך מדי, והוא גורם לי גם לחשוב (וזה קצת מפתיע) שאני מוכנה לאהבה.. ואולי "אם לא תבוא הקיץ, לא תבוא" ומה אני בכלל עושה פה כל כך רחוק ולא מחפשת אהבה במקומות שאולי יש יותר סיכוי שאמצא אותה. מצד שני, אולי הייתי צריכה ליסוע רחוק כדי לקבל את המוכנות הזאת ולהודות בה בפני עצמי.
הייתי רוצה להאמין שאני במקום אחר מזה שהייתי בו ערב הנסיעה. הייתי סגורה ומסוגרת. אבל לצערי יש לי התחושה שאני מסתגרת אף יותר ושהמוכנות עליה דיברתי הגיעה רק בגלל שההתממשות של אהבה כרגע היא דבר כל כך רחוק. אני מוכנה באיזור הנוח שלי.
ועל אף כל מה שכתבתי למעלה, חזרתי עכשיו מבוקר קסום במפל. הייתי שם כמה שעות לבד, רק אני, המוזיקה והספר שלי. והיה שם שקט וחזרתי מעודדת ומרגישה ברת מזל על המקום המקסים הזה.
אני מתנצל מראש על ה"רוחניות של הדברים" שאני הולך להגיד.
השבמחקבסופו של דבר - הדרך חשובה מהמטרה. הלכת עם המון מטרות, יפות ונאצלות, מקסימות ומדהימות.
אני משוכנע שתגלי בסוף המסע המדהים שאת עושה עם עצמך שאולי לא השגת את המטרות שרצית, אבל שהן גם כבר לא רלוונטיות, כמו שאת מגלה עכשיו.
כל הכבוד לך על גילוי הלב והאבחנה האישית. עכשיו תניחי בצד את המטרות, ותסתכלי מה בפועל, כאן ועכשיו, את מפיקה.
אוהב המון :)
יובל
יקירתי, עושה רושם שאת נמצאת יותר מדי זמן ב"רמת גירויים נמוכה" כדברייך, בכפר ובקבוצת המשלחת הקטנה. אני לא מנסה, חלילה, לפשט את הדברים או להתווכח עם תחושותייך, פשוט נראה (גם בהמשך ל"שיחה" שלנו מלפני כמה ימים) שכרגע הכל מועצם בגלל שאת עמוק-עמוק שם ולא חשופה לדברים אחרים, נותרת לתהות ולחשוב ולנתח. אין לי ספק שיש מה להרוויח מהחוויה הזו גם אם לא תמצאי את הדבר האחד שמניע אותך ואם כשתחזרי עדיין תרגישי שאת מוכנה לקשר - רק תזרקי מילה! את יודעת שאסף לא יכול לישון בלילה בידיעה שיש לנו חברים רווקים :)
השבמחקXOXO
אני חושבת שכל הגילויים האלה על עצמך, ההבנה שהגיע הזמן להפנים שאת זו את ויש דברים שאת אוהבת ולא אוהבת, והמוכנות הזו לאהבה, הם בדיוק הדברים שלשמם נסעת.
השבמחקנכון, יש מטרה נעלה לנסיעה שלך, והיא ההתנדבות והעזרה לקהילה שם, אבל לדעתי, מעל לכל, היתה מטרה נוספת לנסיעה והיא הנסיון לקבל קצת "שקט בראש", לצאת מהמירוץ של היום-יום כדי לקבל פרספקטיבה ולהבין דברים שלא רואים מכאן. נראה שזה בדיוק מה שקורה, וזה טוב מאוד (:
מאחלת לך שהרגעים הקטנים והטובים שאת חווה שם יתעלו על כל החלקים הפחות משמחים, ושתמשיכי לחוות חוויות חדשות ולגלות דברים חדשים (וישנים!) על עצמך ועל העולם.
כאן מתגעגעים אליך ואוהבים אותך בדיוק, אבל בדיוק, כמו שאת!
טל
ראשית אני רוצה לומר שרק מקריאה של התגובות כאן, אני מבינה למה את רוצה לחזור: יש לך חברים כאלה מקסימים וחדי אבחנה, שלא פלא שאת מתגעגעת אליהם. מעבר לכך, אני לא מתפלאת בכלל על מה שעובר עלייך. אני משוכנעת שזהו גל הרהורים נוגים שיעבור, וגם אם לא- תצאי מזה מחוזקת כמו שאת יודעת.שלושה חודשים הם כלום לעומת מליוני החודשים שעוד מחכים לך, בהם תאכלי המון ארוחות גורמה (איתי), תעשי הרבה אהבה (לא איתי, עם מישהו מסוקס מאוד) ותגשימי את כל חלומותייך באשר הם. עזבי שטויות ותיהני מכל דקה.להרהורים נוגים יהיה זמן אחר כך, בלילוש.חג שמח אהובתי, מתגעגעת מלאנת'לפים :)
השבמחקמי אלה האנשים האלה? ולמה הם מצטופפים פה?
השבמחקזוהי מלחמת יחיד, מבצע קומנדו, גרילה, במלחמה כמו במלחמה, רק מי האמין שהחזית נמצאת סנטימטר מעל האף.
אף אחד לא מתגעגע למלחמות, אבל אף אחד לא שוכח אותן. נגבי את הזיעה, נקווה שזאת תהיה המלחמה האחרונה.