אינטנסיביות

פעם, בעצם לא כל כך מזמן, אמר לי מישהו שהוא לא רוצה להיות אינטנסיבי אבל הוא לא יודע איך. ואני לא כל כך הבנתי על מה הוא מדבר, כי בשלב שבו נערכה השיחה בינינו כל קשר בינינו לבין אינטנסיביות היה מקרי בהחלט. בינתיים האיש ההוא נעלם, ואני נותרתי עם שאלת האינטנסיביות פתוחה.
עכשיו אני יכולה להגיד שאני לומדת אינטנסיביות מהי. כבר הזכרתי את האנשים שחיים איתי, בעיקר בהקשר של ההתמודדות שלי עם חיים בקבוצה, אבל דיברתי על זה בצורה די שטחית. הם צעירים בגילם ואין להם הרבה ניסיון חיים וזה מורגש. בעיקר כשאני רוצה לדבר על משהו אישי שהם פשוט עדיין לא חוו ולכן לא יכולים להתייחס אליו. אבל הם מי שסובבים אותי 24 שעות, לטוב ולרע. הם יודעים עלי הכל בצורה היומיומית ביותר – מתי כואבת לי הבטן, מתי אני עצובה, מהורהרת ומתי אני שמחה. וכשאני שמחה, אין מאושרות מהן (כן, לשון נקבה - אמנם יש לנו בן אחד בקבוצה, אבל אני אגיד בשקט שהוא לא באמת מורגש). הן תמיד, אבל תמיד, מציעות לי מילת עידוד או עזרה כשאני צריכה. הבנות – שני, נופר, נטע וגיל - הן חבורה עליזה ורועשת. הרבה פעמים אני לא מוצאת את עצמי בשיחות שלהן או בשירי השטות, אבל זה לא מפריע להן וגם לי. הן מקבלות אותי כמו שאני ולהיפך.
לפעמים, אבל לא לעיתים קרובות, אני פשוט לא יכולה לשמוע יותר את ההמולה הזאת ואז אני מחפשת לעצמי מקום שקט, אבל יש פעמים שאין כל כך לאן לברוח (במיוחד בלילה... כי הכפר חשוך לחלוטין). אני שמחה שזה לא קורה הרבה.
חשבתי על זה שזו בעצם הפעם הראשונה שאני מבינה מה זה לחיות בקיבוץ. מקום קטן, בשכבת הגיל שלך יש 6 אנשים ואם אתה לא מסתדר איתם...חבל, כי אין מישהו אחר. יש פה קיבוצניקים שמאשרים שלפעמים זו ההרגשה בקיבוץ. בכלל אני לומדת פה הרבה על קיבוצים.
בגדול אפשר להגיד שהחשש הגדול ביותר שהיה לי לקראת התקופה הזאת – החיים בקבוצה – התבדה. אני כנראה לא אבחר בצורת החיים הזאת בשבילי אבל פה אני בהחלט חיה איתה בשלום ואפילו נהנית ממנה (פולניה). אני מסתכלת על הבנות האלה, יש בהן כל כך הרבה תום וילדותיות וזה מקסים. אני מנסה ללמוד מהן כי נדמה לי שגם כשהייתי בגילן לא הייתי כזאת. אני בנויה אחרת. מה שכן, וכבר רמזתי על כך קודם, הן כל כך שמחות לראות אותי מתפרצת בהתקף אושר כאילו מדובר בהן עצמן. אח"כ הן מזכירות את זה בתור אירועים מכוננים בחיי הקבוצה. אני עד כדי כך לא מראה פרצי שמחה? כנראה שלא..
לעומת זאת, אני כן חושבת שהצפיפות הזאת גורמת לי להיסגר בפני אנשים חדשים. בעוד שאפשר היה לצפות שבמצב כזה אני אהיה צמאה לכל אינטרקציה עם אנשים מן החוץ, אני מוצאת את עצמי מחוסרת אנרגיות להכיר אנשים חדשים. בשבוע החופש (המעולה!) שהיה לנו (אני מקווה שקראתם עליו בבלוג של המשלחת), שאר חברי המשלחת רק חיפשו אנשים חדשים להתרועע איתם ואני, לעומתם, חיפשתי את השקט שלי. זה גרם לי קצת להרהר, האם אני בורחת מחברת אנשים, נעלמת לי כמו שאני נוהגת לעשות לפעמים.. אבל לאחר שהקדשתי לזה עוד קצת מחשבה, הבנתי שהחיים ביחד שואבים ממני הרבה וכשיש לי אפשרות להיות לבד, זה מה שאני עושה. אני עדיין אדם חברותי (אני מקווה).
אין ספק שהחיים באינטנסיביות הזאת מציבים בפני מראה שכשאני מביטה בה אני לא יכולה להתעלם מכל הפגמים הקטנים והגדולים, ואני צריכה להתמודד איתם. הם לא חדשים, אבל הפעם אני מנסה להתיידד איתם. ואולי כשאתקל בעתיד באיזו אינטנסיביות תועה (אני מקווה שהיא תהיה אמיתית) אני לא אברח ממנה.